בימים אלה אנחנו כותבים את עבודת השורשים של בתי הבכורה והראשונה במשפחה שעושה עבודת שורשים (אין ממי להעתיק :).
במהלך כתיבת העבודה ע"י בתי ליוו אותי שאלות רבות החל מהשלב בו ניתנו שאלות המנחות לכתיבת העבודה ע"י ביה"ס, דרך האופן שבו ניתן ללמוד על המשפחה והשורשים בעידן הדיגיטלי וכלה באנרגיות שנוצרות בבית (לחץ) בתהליך כתיבת העבודה.
הדבר שהעסיק אותי במיוחד היה הדרך שבה בחרה בתי ללמוד על שורשי משפחתה. בעבר כאשר אני התבקשתי לכתוב את עבודת השורשים לא יכולתי להסגר בחדרי ולבצע את המשימה, אלא עיקר העבודה הייתה לאסוף חומרים וסיפורים על המשפחה והדרך היחידה לעשות זאת היתה לשוחה עם הסבים והסבתות וכך ללמוד על המקומות מהם עלו, לפשפש בתמונות שחור לבן ועוד.
בימים אלו כאשר אני חובה את החוויה יחד עם בתי אני רואה בצורה מוחשית את ההבדל בין גישתם של הילדים העולם הדיגיטלי למידע לעומת הגישה שהייתה לנו בעבר הלא כל כך רחוק.
לאור זאת אני הייתי מציעה לעשות חשיבה מחודשת על אופיה של עבודת שורשים על מנת שתהייה אישית יותר ותחייב את הילדים לחקור על השורשים של משפחתם בגוף ראשון ע"י אינטרקציה אישית עם הסבים, הסבתות ועם הוריהם ולא ע"י נבירה באינטרנט וסיכומים בלתי חיוניים על ארצות המוצא.
כמו כן נתקלתי בתופעה שהדהימה אותי - בתי חיפשה סיפורים מעניינים במשפחה ו"התאכזבה" שאין לנו סיפורי שואה מצמררי שיער.
חככתי בדעתי מה הסיפור המעניין שאוכל אני לספר לנכדי בעוד 30 שנה.
האם הדרישה לכתיבת עבודת שורשים תשרוד 30 שנה הבאות ?
